פסק-דין בתיק ע"א 2970/04

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט רניאל) מיום 31.8.04.

1.         המשיבה והמערערת שכנגד (להלן ולשם הנוחות: "המשיבה") היא בתו של הבעלים הרשום של הבניין ברחוב החלוץ 22 בחיפה. בבנין מצויה חנות קטנה שהושכרה בשעתו בשכירות מוגנת ועליה נסב הדיון (להלן: "החנות").

החנות הושכרה בשנת 1934 למנדל נוסבאום ז"ל, שנפטר בשנת 1957. בנו, בנימין נוסבאום ז"ל, המשיך לעבוד בחנות ונפטר בשנת 1975 ואשתו, חנה נוסבאום תבדל"א (המערערת מס' 1, להלן: "המערערת")  היא כיום בת 83 ולטענתה, ממשיכה לעבוד בחנות.

המשיבה הגישה תביעה לפינוי ולסילוק יד המערערים מהחנות, והעלתה בתביעתה ובסיכומיה שתי עילות פינוי:

א.          עילת נטישה - לטענת המשיבה, המערערת העבירה את זכות השכירות שלה לשותפות לא רשומה בשם מ. נוסבאום ובנו (המערערת מס' 2), שבבעלותם של בניה גדעון ודניאל נוסבאום (המערערים 3-4). בכך, נטשה המערערת את החנות והעבירה שלא כדין את השכירות לאחרים.

 ב.         הפרת הסכם השכירות - לטענת המשיבה, בחנות בוצעו שינויים ושיפוצים ללא הסכמת בעל הבית. אשר על כן, עתרה המשיבה להורות למערערים להשיב את המצב לקדמותו ובסיכומיה טענה כי יש לראות בכך עילת פינוי העומדת בפני עצמה.

2.         בית המשפט קמא קיבל את עדותה של המערערת, שהיא מנהלת את החנות ונמצאת בעבודה כמעט כל יום, למרות גילה המתקדם. המערערת היא הדיירת המוגנת, וזכותה קמה לה מכוח סעיף 23 לחוק הגנת הדייר, לאחר פטירתו של בעלה בנימין. ברם, יש לראות את המערערת כמי שהעבירה את הזכויות בחנות למערערת 2, שותפות לא-רשומה, ולכן זכאית המשיבה לפינוי החנות בשל עילה זו.

עוד קבע בית המשפט קמא, שהמערערים עשו במושכר כבשלהם, בלי רשות בעל הבית, ועל כן נעתר לסעד של השבת המצב לקדמותו, תוך שהוא מאפשר לצדדים לנהל מו"מ משך 60 יום, על מנת להגיע להסכמות לגבי השינויים והתוספות שנעשו בחנות במהלך השנים. עם זאת, נקבע בפסק הדין, שהשינויים שביצעו המערערים בחנות, אינם מהווים עילת פינוי.

סופו של דבר, שבית המשפט מצא להיעתר לסעד של השבת המצב לקדמותו וכן  הורה  על פינוי החנות עקב הפרת הסכם השכירות. למרות שלא נתבקש סעד מן הצדק, נקבע בפסק הדין, שהמערערת תהא רשאית שלא לפנות את החנות אם תשלם לבעל הבית 15,000 ש"ח כסעד מן הצדק "ובתנאי שקודם לכן הסירה השיבה את המצב לקדמותו מבחינת  השינויים והשיפוצים שערכה והפסיקה את השימוש שעושה השותפות בחנות". כן חייב בימ"ש קמא את המערערים בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בצרוף מע"מ.

3.         על כך הגישו הצדדים ערעור וערעור שכנגד. המערערים הלינו על כך שבית המשפט קמא ראה את המערערת כמי שהעבירה את הזכויות בחנות לשותפות ועל כך שהורה על השבת המצב לקדמותו. ואילו המשיבה טענה כנגד המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, ולפיה יש לראות את המערערת  כדיירת המוגנת וכמי שלא נטשה את המושכר. כן הלינה המשיבה על כך שניתן למערערים סעד מן הצדק, ועל כך שלא נקבע כי השינויים שבוצעו על ידי המערערים בחנות מקימים עילת פינוי כנגדם.

נקדים ונאמר כי הגענו למסקנה שיש לקבל את הערעור כמעט במלואו, ולדחות את הערעור שכנגד.

4.         המשיבה טענה כי עם פטירתו של מנדל נוסבאום ז"ל, עברה הדיירות לאשתו המנוחה, ורק לאחר פטירתה, עברה הדיירות לבנו בנימין, שאף הוא הלך לעולמו בשנת 1975, ולכן, גם המערערת אינה זכאית להחזיק בחנות.

תמיהה היא, מה נזכרה המשיבה להעלות טענה זו, לאחר שחלפו למעלה מ-25 שנים מאז פטירתו של בנימין. השוכרים המקוריים היו מנדל ובנו בנימין, שניהלו בחנות את העסק תחת השם מ. נוסבאום ובנו. עם פטירתו של בנימין, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, עברה זכות השכירות אל המערערת, אשתו של בנימין, מכח סעיף 23 לחוק הגנת הדייר.

משהגיע בית המשפט קמא לממצא עובדתי כי המערערת ממשיכה להחזיק בחנות ולעבוד בה בפועל, למרות גילה המתקדם, אין לראותה כמי שהעבירה את הזכויות בחנות אל השותפות הלא רשומה, אשר התנהלה בחנות מאז ומתמיד. לכל היותר ניתן לראות את  השותפות, או מי מעובדיה, כמי שמסייעים למערערת 1 בהפעלת העסק לפי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר.

לא נעלם מעינינו כי במהלך השנים, המערער 4 הפעיל או ניסה להפעיל בחנות עסקים אחרים, אולם אלו לא צלחו, וחלפו שנים מאז. 

בהקשר זה נציין כי בניה של המערערת אינם טוענים לזכויות בחנות. המערער 3 (גדעון) לא מתגורר כלל בארץ, ולמערער 4 (דניאל) עסקים אחרים. מכל מקום, רשמנו לפנינו את הצהרת ב"כ המערערים, כי אין למערערים 2-4, ולא תהא להם, כל טענה לזכות דיירות מוגנת או כל זכות אחרת לאחר מאה ועשרים של המערערת, וכל בקשתם של המערערים היא לאפשר למערערת להמשיך לעבוד מספר שעות ביום בחנות, כל עוד היא מסוגלת לכך.

אשר על כן, אנו סבורים כי יש לקבל הערעור בנקודה זו, לבטל את פסק דין הפינוי שניתן כנגד המערערים, וממילא, אין לחייב אותם בתשלום כתנאי לסעד מן הצדק.

5.         בפסק דינו הורה בית המשפט קמא למערערים לפרק את השירותים והגלריה שהותקנו בחנות, לפרק את צינורות המים והביוב של השירותים, לפרק את המזגן, להשיב את הדלת והויטרינה הישנים שהיו בחנות ולאחר מכן לתקן ולצבוע את הקיר במקומות ההסרה.

            ברגיל, חייב הדייר לקבל את הסכמת בעל הבית לביצוע שינוים או שיפוצים במושכר. כפי שעולה מחומר הראיות, המערערים לא פנו אל המשיבה לקבל הסכמתה לביצוע השינויים, למרות שהקמת הגלריה ובניית השירותים מהווים שינוי של ממש.